"תוכנית", בהקשר של מקרקעין, היא מסמך תכנוני ומשפטי, שקובע כמה מותר לבנות ומה מותר לעשות בשטח הכלול בה. המסמך הזה מכיל לכל הפחות, תשריט צבעוני שבו כל צבע מסמל ייעוד קרקע ספציפי, וכן מסמך כתוב שנקרא "הוראות התוכנית" (או "התקנון"). בנוסף, יכולים להיות נספחים מקצועיים מנחים כמו: מים, ביוב, תנועה, נוף ועוד. המסמך הזה בשלמותו נקרא "תוכנית", והוא מוגש למוסד תכנון (או "וועדה"), לפי ההיררכיה המתאימה.
בישראל, החוק שעל פיו מאשרים תכניות ובהמשך מוציאים היתרים כדי לבנות, הוא "חוק התכנון והבניה התשכ"ה 1965" על כל תיקוניו ושינוייו, וכל התקנות שנגזרות ממנו (יש הרבה..). החוק מסדיר היררכיה של תכניות, החל מתוכניות מתאר ארציות, דרך תכניות מתאר מחוזיות ועד לתוכניות מתאר מקומיות או כוללניות ותוכניות מפורטות.
החוק קובע מי יכול להגיש תוכנית, ואיזה הסכמות נדרשות לשם כך. גופים ממשלתיים, עירוניים או גופי תשתית יכולים להגיש תוכנית בעצמם, גם על מקרקעין של אחרים או של המדינה. אנשים פרטיים או חברות יזמיות, צריכים להוכיח שיש להם עיניין בקרקע ושהם עומדים בקריטריונים שנקבעו בחוק כמו למשל אחוזי הסכמה מינימליים שנדרשים.
התוכניות כוללות הנחיות מפורטות לגבי שטחי הבניה המותרים, גובה המבנים ומספר הקומות, מרחקים מגבולות המגרשים ועוד. הן ערוכות על ידי אדריכלים, מתכננים ויועצים מקצועיים נוספים, על בסיס מדידה של השטח. לאחר הגשת התוכנית, היא עוברת תהליכים של בדיקה ובחינה על ידי אנשי מקצוע בלשכות התכנון של הרשות המקומית ושל מינהל התכנון.
התוכנית מגיעה לדיון במוסד התכנון המוסמך- וועדה מקומית, מחוזית או ארצית- לקבלת החלטות. במסגרת התהליך מוקצה זמן לשמיעת התנגדויות והשגות מהציבור. רק לאחר השלמת כל ההליכים האלה, התוכנית מקבלת תוקף רשמי, ומהווה מכאן ואילך את הבסיס החוקי לפיתוח, הוצאת היתרים ובניה ושימושים, באיזור שבו היא חלה.
**
לתשומת לב: המידע שבפוסט זה הוא כללי בלבד, ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי, תכנוני או אחר, או לכל האמור בדין, ולא ניתן להסתמך על מידע זה בהליכים כלשהם.