כשהייתי בת 10, היו בישראל בערך 3 מיליון תושבים. אמנם הדרכים עוד לא היו מפותחת כל כך (בכל זאת, אמצע שנות ה- 70'), אבל כשנסענו לכינרת בשבת, לא היתה בעיה למצוא מקום לפרוס את המחצלת שלנו, להקים אוהל, לבלות בפרטיות יחסית בחופים הלא מוסדרים של האגם היפה. נצרת עילית, העיר בה גדלתי היתה פריפריה מקסימה, עם פחות מעשרים אלף אנשים, בית ספר תיכון אחד ושבט צופים אחד. אולי אני נוסטלגית, אבל לא רק, למעשה יש לי נקודה שאני רוצה להציג כאן.
כשהבנים התאומים שלי היו בני עשר, היו בישראל כבר כמעט 9 מיליון תושבים. נסיעה לכינרת כבר היתה בכבישים ממוחלפים ומהירים, אבל בחוף עצמו – במיוחד אם הגעת ביום שבת – כבר לא היה כל כך קל למצוא מקום לפרוש מחצלת ולבלות בפרטיות משפחתית. כשהיינו בחופשה בצפון השנה, זה היכה בנו פתאום- אנחנו ההורים, גדלנו במדינה מרווחת יחסית, והילדים שלנו לא מכירים וגם לא יכירו את החוויה הזאת. השינוי הדרמטי בצפיפות שקרה במהלך החיים שלנו, מורגש מאוד. מי שהיה ילד ונערה בשנות השבעים והשמונים, ממש מרגיש על בשרו את השינוי שחל. מצד אחד פיתוח מדהים, מצד שני הצטופפות ולחץ.
בחשבון גס, אוכלוסיית ישראל שילשה את עצמה בארבעים שנה. התחזיות אומרות שבמהלך ארבעים השנה הקרובות תוכפל האוכלוסיה ותגיע למשהו כמו 16-18 מיליון תושבים. אולי זה יתייצב אז ואולי הצמיחה תמשיך. הטענה שלי היא שהדבר העיקרי שיקבע את סדרי העדיפויות שלנו כמעט בכל התחומים יהיה הצפיפות. פשוט מאוד – כמה תושבים לקמ"ר יגורו ויעבדו בשטחים העירוניים. בניגוד לתחזיות של הוליווד, זה לא חייב להיות אפוקליפטי. אפשר להיערך לזה. זו צריכה להיות הפריזמה העיקרית דרכה קובעי המדיניות יסתכלו: איך מארגנים 18 מיליון איש במרחב הפיזי שעומד לרשותנו. איך שומרים על איכות חיים טובה עבור האנשים הצפופים במרחב המוגבל. איך יושפעו המגורים, החינוך בבתי הספר, העבודה, התנועה במרחב, השטחים הפתוחים והחופים, ועוד היבטים של החיים שתמיד יש להם היבט מרחבי.
לדעתי צריך לשאול 3 שאלות עיקריות:
מה מתכננים? איזה ערים אנחנו רוצים שיהיו לנו בעתיד? לא מספיק להגיד "עירוניות", "הליכתיות", "קיימות", ועוד מילות טרנד שכולנו יודעים לדקלם. השאלה היא עמוקה מזה- המרחב העירוני הקיים צריך לתמוך ולהכיל יותר מפי שניים אנשים. איך יראו המרחבים העירוניים האלה? מה יהיו הזיקות התלת מימדיות ואפילו הארבע מימדיות (כשהמימד הרביעי הוא הזמן) שבין השימושים, התנועה והאנשים. ואסור לשכוח את משבר האקלים, ואולי משבר מזון ועוד קטסטרופות צפויות וכמעט ודאיות.
למי מתכננים? האוכלוסיה הבלתי הומוגנית והמאוד ייחודית של ישראל צריכה מענים יחודיים. הפתרונות שהמתכננים יציעו צריכים לקחת בחשבון את המגזרים השונים, בכל תחומי החיים. מצד אחד זיקות חזקות וקשרים כלכליים, ומצד שני בידול באורח החיים ובחינוך. מי רוצה מה? איך נתיר את הפלונטרים האלה?
איך מתכננים? הכלים המוגבלים שלנו לתכנן ולקבל החלטות כנראה כבר לא מספיקים. יש צורך בפיתוח של מאגרי נתונים מעודכנים שיסייעו בקבלת ההחלטות וגם ביישום ותפעול התכנון, כשהתוכניות עצמן דינמיות, מתעדכנות ומשתנות.
שנתחיל?